סיפור אמיתי מאת אריה ענבר
במשפחת ברנשטיין ברומניה התפשט נגיף הציונות עוד מתחילת הופעתו. מרדכי ברנשטיין היה מראשי החלוצים בראש פינה. המשפחה הייתה דתית מאוד, אך לא לטעות, מדובר בדתיים העובדים לפרנסתם, אפילו עובדים קשה. לופו, אחד האחים של מרדכי, היה גגן, מתקין גגות פח ומרזבים, עבודה קשה ומסוכנת, אבל מה לעשות? היו לו הרבה ילדים וצריך היה להאכיל אותם, להלביש אותם וגם לשלוח אותם לבית ספר. כן, גם לימודים בבית הספר ברומניה עלו כסף עבור ילדי היהודים – לימודי חינם היו עבור הרומנים.
סולומון (שלמה) היה הצעיר מבין עשרת ילדיו של לופו ולופו שילם גם עבור הכשרתו כשען, מקצוע מבוקש המבטיח פרנסה טובה למחזיקים בו באותם הימים. סולומון, שהכל קראו לו 'מוני' (סולומוני – מוני), התחתן עם יהודיה יתומה מאב בשם ארנסטינה, שנקראה כך כנראה לזכר קרוב משפחה בשם ארנסט. מי היה אותו ארנסט, היא לא ידעה ולא היה את מי לשאול, כי נותן השם, אביה, לאון בריל, מת בשירות צבא רומניה במלחמת העולם הראשונה, כשהיא הייתה בת שנה בלבד.
הזוג הצעיר הביא לעולם בת ואז נלקח סולומון לגיוס מילואים ממושך לרגל המתיחות בגבול עם ברית המועצות ולאחר מכן, לאחר סילוק היהודים מצבא רומניה, נשלח לעבודות כפייה. היו אלה ימים קשים לכל, אך ליהודים במיוחד, עד שהתהפכה תמונת המלחמה והגיע לרומניה הצבא האדום, ששחרר את היהודים מעבודות הכפייה ומהמחנות והביא לביטול החוקים המפלים אותם.
סולומון שמח לשוב לרעיתו ולבתו הקטנה ותוך שנה נולד לו ילד, ילד זכר, שישו ושמחו, הן עבור האב, שיהיה יורש לשם משפחתו, והן עבור האם, שרצתה לתת לילד את שם אביה המנוח, כי מאז מות אביה נולדו במשפחתה רק בנות. האב החוגג הסכים ששם בנו יהיה לאון והלך לקנות מתנה יפה לרעיתו. המתנה הייתה מקלט רדיו ובשובו הביתה מיהרו לחברו לחשמל, כדי להאזין לפאר הטכנולוגיה והקדמה.
הרדיו חובר לחשמל והנה בוקעת ממנו מוזיקה יפהפיה. בסוף הקונצרט הכריז הקריין, שהמנצח לאונרד ברנשטיין עמד בראש התזמורת בקונצרט חגיגי לרגל יום הולדתו. זה באמת היה צירוף מקרים מופלא ובני הזוג ברנשטיין לא יכלו להתעלם ממנו, לאחר דיון קצר החליטו לשנות במקצת את השם המיועד לבנם, לא לאון ברנשטיין, אלא לאונרד ברנשטיין.
הצבא האדום לא הגיע לרומניה רק כדי לשחרר את יהודיה מציפורני משטר רצחני, היו להם מטרות אחרות. הם קידמו משטר קומוניסטי, משטר רודני, אך שונה מהמשטר הפשיסטי הקודם. המשטר הקומוניסטי הוא בהגדרה דיקטטורה, דיקטטורה של הפרולטריון. איך זה בא לידי ביטוי? במדינה קומוניסטית יש בחירות, אולם אפשר לבחור רק מפלגה אחת – מפלגת השלטון. זה המצב גם לגבי תנועות ילדים ונוער, היו, אבל רק של מפלגת השלטון. היות והקומוניזם היה נפלא כל כך בעיני עצמו, לא היה צורך בזרמים אחרים והם נאסרו. גם הפעילות הציונית נאסרה.
בתקופת הביניים, בין סיום מלחמת העולם השנייה ובין התבססות המשטר הקומוניסטי, במשך כמה שנים, הגבולות לא נסגרו הרמטית, מעברם היה כרוך בקשיים ובסכנות, אך היה אפשרי. חלק מיהודי רומניה, ששרדו את שואת יהודי רומניה, ניצלו את המצב כדי לעזוב ולחפש בית במקום אחר – מרביתם פנו לארץ ישראל.
כמחצית ממשפחתו של לאונרד ברנשטיין מצד אביו ומחצית ממשפחתו מצד אימו יצאו אל ארץ ישראל, אליה הגיעו בסופו של דבר לאחר שהות כפויה בקפריסין. הוריו לא עשו זאת, במידה רבה בגלל לידתו, לא רצו לצאת לדרך עם תינוק רך. הגבולות נסגרו ומסך הברזל הפריד בין קרובי המשפחה – יציאה נוספת נזקקה לאישור השלטונות.
כשלאונרד ברנשטיין היה בכיתה ח', הכיתה העליונה של בית הספר היסודי (אז לא הייתה חטיבת ביניים) היה התלמיד עם הציונים הגבוהים ביותר בכיתתו ואפילו בשכבה שלו. כל תלמידי בית הספר, חוץ מהמפרעים ביותר, היו חברים בתנועת הפיונירים, תנועת ילדים של המפלגה הקומוניסטית. הפיונירים היו מאורגנים בגדודים, לפי שכבות וכל בית הספר היווה חטיבה. כשמנהלת בית הספר הגיעה על מנת לארגן בחירת מפקד לחטיבת הפיונירים, בחירתה הייתה קלה, התלמיד עם הציונים הגבוהים ביותר, לאונרד ברנשטיין. התלמידים צייתו להמלצתה ובחרו בו פה אחד. לאונרד ברנשטיין היה נבוך, לא ידע מה עליו לעשות כמפקד חטיבת הפיונירים, אך הבין שיגידו לו והוא יציית.
למחרת, כשהגיע לאונרד ברנשטיין לבית הספר, נדרש להגיע בדחיפות למשרד המנהלת. הוא נכנס עם חיוך על הפנים, אך המנהלת קיבלה אותו בפנים זעופות: "מה זה ברנשטיין? מה חשבת? שלא נגלה מה עשה הדוד שלך? הבחירה שלך למפקד חטיבת הפיונירים מבוטלת.
לאונרד היה המום, לא היה לו מושג ירוק על מה המנהלת מדברת. המנהלת, שכנראה הבינה מהבעתו את המצב, שחררה אותו לכיתתו. אחרי הלימודים שב לביתו ופנה להוריו לבקש הסבר. בקולות נמוכים, כדי שהשכנים לא ישמעו, סיפרו ההורים את המעט שידעו על הבעיות של הדוד קלמן ברנשטיין ובניו. קלמן, האח הבכור של סולומון, מבוגר ממנו ב-21 שנה, היה מנכבדי הקהילה היהודית של בוקרשט והיו לו שני בנים, שניהם מהנדסים. הבן הצעיר המציא מכונה בתחום הטקסטיל וקיבל תמורת הפטנט סכום כסף גדול מאוד לפי קני המידה של התקופה.
באותה תקופה נפתח צוהר צר במסך הברזל וזרם מתמיד של יהודים הורשה לצאת מרומניה – מרביתם הגיעו לישראל. היהודים, שקיבלו אישור יציאה מרומניה, נדרשו לעמוד בכללים דרקוניים, הם הוגבלו מאוד במה שהותר להם לקחת איתם והוטלו עליהם מיני תשלומים ואגרות שונים ומשונים, כך שיציאתם מרומניה תהיה כמעט בחוסר כל. היו גם יהודים, שלא היו להם המשאבים הכספיים לתשלום כל האגרות והמיסים ומשמעות הדבר הייתה שלא יוכלו לצאת מרומניה. בשקט, בשקט, גונב לאוזני היהודים, שהצירות הישראלית ברומניהעוזרת במצבים כאלה, אבל מי מעז להגיע לצירות?
סביבת הצירות הישראלית הייתה מבוקרת על ידי סוכנים חשאיים של ה"סקוריטטה", משטרת הביטחון האימתנית. הסוכנים רשמו וצילמו את הנכנסים לצירות ולעתים עקבו אחריהם ועצרו אותם. איזה פחד!
היהודים הנזקקים חיפשו פיתרון חלופי ונזכרו שבנו של קלמן ברנשטיין קיבל הרבה כסף על המצאתו. היו שפנו לבקש עזרה ועזרו להם. השמועה התפשטה ויהודים נוספים פנו לבקש עזרה, עד שהכסף נגמר. יהודים המשיכו לפנות וכדי שיוכל לעזור להם, קלמן או אחד מבניו, הורי לאונרד לא ידעו פרטים, פנה לצירות, קיבל כסף והמשיך לחלק לנזקקים, עש עצרו אותם, את קלמן ואת בניו. המעצר היה סודי, א5ך הוא נודע בין היהודים. בעיתונות העברית בישראלתהו על גורל קלמן ובניו.
קלמן ובנו הצעיר, הממציא, נשארו במעצר לצורכי חקירה קרוב לשנתיים ובינתיים משפחתו של לאונרד ברנשטיין קיבלה את האישור לעזוב את רומניה. הם מכרו כל מה שהיה להם, פרט ל-30 קילוגרם בגדים משומשים, שהותר להם להוציא מרומניה והתמורה, שהתקבלה, לא הספיקה לתשלום המיסים והאגרות. מה עושים? אחותו הבכירה של לאונרד העיזה, פנתה לצירות, קיבלה עזרה וכך הצליחו לעזוב את רומניה ולהגיע לישראל.
לאונרד ברנשטיין ובני ביתו שוכנו במעברה בקריית בנימין. זמן קצר לאחר מכן הגיעו גם הארוס של אחותו ובני משפחתו. האחות וארוסה התחתנו ברבנות, ללא אולם, ללא6 הסעדה, ללא אורחים ואפילו ללא ההורים, אך בנוכחות שני עדים שאספו מהרחוב. הסוכנות היהודית התחשבה בכך שהאחות ובעלה הטרי היו שניהם מהנדסים (אולי יש במשפחה גן של מהנדסים?) ונתנה להם את הצ'ופר השמור רק לאקדמאים – צריף אקדמאים במעברת קריית חיים. מה זה צריף אקדמאים? אזבסטון רגיל עם תוספת שטח של 20%.
אחרי שנה ורבע, כשהוא בקושי למד עברית, גויס לאונרד ברנשטיין לצה"ל ולאחר שירות צבאי מלא המשיך זמן מה בשירות קבע, אך לא הגיע לדרגת מפקד חטיבה. בצבא קראו לו אריה ותוך כדי השירות הצבאי עברת את שמו לאריה ענבר, תרגום נאמן מגרמנית, כי הברנשטיינים היו אשכנזים.
אני אריה ענבר ולא הייתי בסוד העניינים של קלמן ברנשטיין. כנראה שהסוכנות היהודית או מדינת ישראל או שתיהן, לא שכחו את קלמן ברנשטיין ולאחר קרוב לשנתיים מעצר החליטו הרומנים לשלול לו ולבנו הצעיר את האזרחות הרומנית ולגרש אותם לישראל. אני מניח שזה היה במסגרת עסקה כלשהי. בעיתונות הישראלית הופיעו כותרות זעירות, שבישרו את שחרורם והגעתם לארץ. חצי שנה לאחר מכן מת קלמן ברנשטיין, יהיה זכרו ברוך.
כבר 19 שנים אני נמנה בין עורכי ויקיפדיה עברית, תורם מזמני ומהידע שלי. לפני שנים הדמנתי לערך על אסירי ציון וראיתי שכולו עוסק באסירי ציון בברית המועצות. הכנסתי בו תיקונים, כדי להזכיר שהיו אסירי ציון במקומות נוספים והיו כאלה שתהו לפשר מעשי, התקשו להאמין שהיו אסירי ציון ברומניה. יזמתי ערך על משפטי הציונים ברומניה בשנות החמישים והיום הנושא מובהר.
על רבים מאסירי ציון נכתבו ערכים, אך אין ערך על קלמן ברנשטיין. רציתי ליזום ערך עליו, אך לא היו לי נתונים פרט לתאריכים, לידה, חתונה, מוות. אחיו, בניו ואפילו חלק מנכדיו כבר אינם איתנו, אז לא היה לי ממי לקבל נתונים. פניתי לאירגון יוצאי רומניה, אך גם מהם לא קיבלתי סיוע. דוד קלמן, צר לי, אך לא אוכל לכתוב עליך ערך. תנוח בשלום על משכבך.