תרגום שירה / שלומית קדם
תרגום שירה הוא הקשה והתובעני ביותר בין כל סוגי התרגום. אין תרגום שירה דומה לתרגום פרוזה. בבואנו לתרגם שיר, אנחנו נדרשים למעשה לכתוב אותו מחדש בשפת התרגום ועלינו להחליט, מה ממאפייני השיר המקורי נשתדל לשמור ועל מה נוותר.
מאליו יובן, שנושא השיר והמסר שהוא נושא אינם נתונים לשיקול, אבל מה לגבי שאר מאפייני השיר – מבנה, מספר בתים, אורך שורות, אופן חריזה, משקל? עד כמה אפשר לכפות אותם על שפת התרגום בלי לעוותה כליל? כדי להימנע מתוצאה כזו ועדיין לקיים את הקשר עם המקור, נדרש המתרגם לשמור ככל שניתן על המאפיינים החיצוניים של השיר לצד נושאו ותכניו, אבל להשתחרר מצליל השפה וממאפיינים מובהקים שלה, הסותרים את שפת התרגום. שיר מוצלח הוא זה, הנשמע טוב בשפת התרגום בלי לאבד את הקשר עם מקורו.
כדוגמה לקשיים שמציב תרגום שירה, בחרתי להביא כאן את שירו של דילן תומס Do Not Go Gentle Into That Good Night ואת התרגום שלי לשיר זה. תחילה, הרי המקור:
| DYLAN THOMAS Do Not Go Gentle Into That Good Night
Do not go gentle into that good night, Old age should burn and rave at close of day; Rage, rage against the dying of the light. Though wise men at their end know dark is right, Because their words had forked no lightening they Do not go gentle into that good night. Good men, the last wave by, crying how bright Their frail deeds might have danced in a green bay, Rage, rage against the dying of the light. Wild men who caught and sang the sun in flight, And learn, too late, they grieved it on its way, Do not go gentle into that good night. Grave men, near death, who see with blinding sight Blind eyes could blaze like meteors and be gay, Rage, rage against the dying of the light. And you, my father, there on the sad height, Curse, bless, me now with your fierce tears, I pray. Do not go gentle into that good night. Rage, rage against the dying of the light. |
והרי התרגום:
| דומם אל נא תלך/דילן תומס תרגום: שלומית קדם
דומם אל נא תלך אל זה ליל המרגוע, זיקנה ראוי לה שתבער, תגעש על רדת יום. זעם, זעם כנגד אור התם לגווע. חכמי הלב, אם בקצם צדקת מחשך ידעו ידוע, כי לא השכילו מיליהם שחקים לפלוח בברק, דומם אינם הולכים אל זה ליל המרגוע. ברי לבב עם גל אחרון מקוננים על זוהר פועלם, כי לא הגיע לשיאו וכבר נפסק, הם זועמים כנגד אור התם לגווע. פראי אדם, אשר לכדו ושרו את השמש בעופו גבוה ובאיחור למדו לספוד לו עת חמק, דומם אינם הולכים אל זה ליל המרגוע. כבדי הראש, לפני מותם, יראו דולקות בזוהר כוכבים עיני סומא וברשפי ברק – הם זועמים כנגד אור התם לגווע. ואף אתה, אבי, על הר תוגה גבוה, קלל, ברך אותי בדמעותיך הרותחות ורק דומם אל נא תלך אל זה ליל המרגוע. זעם, זעם כנגד אור התם לגווע.
|
כפי שאנו רואים, השיר כתוב במקור במבנה אופייני וברור מאד, החוזר על עצמו בכל בית ונמשך כחוט השני דרך כל הבתים. השורות מתחרזות ביניהן א-ג ו-ב' עם ב', מבית לבית, לאורך כל בתי השיר. שתי שורות חוזרות במשך כל השיר לסירוגין, בסופו של כל בית, ורק בבית האחרון, כאשר הקביעה הכללית הופכת לפניה אישית – מזקנים בכלל אל אביו של המשורר – מופיעות שתי השורות יחד וחותמות את השיר.
באנגלית אפשר לחזור על שורות אלה ללא שינוי, משום שבציווי ובגוף שלישי רבים משתמשים באותן מילים עצמן – do not go gentle , rage, rage against the dying of the light . בעברית, לעומת זאת, הכרחי לשנות את נטיית הפועל, מציווי לגוף שלישי רבים בהווה, כדי לשמור על מבנה דקדוקי נכון והגיוני של המשפט. צורך זה מחייב ויתור על השימוש הקצבי, החזק כל כך של rage, rage – זעם, זעם כנגד אור התם לגווע – בשתיים מהחזרות והפיכתו לביטוי החלש יותר של "הם זועמים כנגד אור התם לגווע." לעומת זאת, נראה לי שיש חשיבות עליונה לשמירה על מבנה החריזה המיוחד לשיר זה, הן במסגרת כל בית לעצמו והן בין בית לבית בכל השיר. לשם כך נתתי היתר לעצמי לחרוג פה ושם מן המסגרת התוכנית-מילולית ולשנות מעט מן הטקסט הכתוב, בלי לשנות את משמעות השיר ורוחו. למשל, בבית השלישי במקור משתמש תומס במילים Their frail deeds might have danced in a green bay, להרגשתי, המילים green bay באו לשרת בעיקר, ואולי אך ורק, את החריזה, שכולה בנויה על אותה צורה – they, way, gay. . אין כל סיבה תוכנית או הגיונית לכך, שמעשי האנשים יחוללו במפרץ ירוק דווקא, פרט לחריזה. משום כך לא ראיתי פסול בשינוי המשפט בצורה, שתאפשר את חריזתו בעברית לפי כללי המקור – "מקוננים על זהר פועלם, כי לא הגיע לשיאו וכבר נפסק" – מתחרז עם ברק, חמק ורק, וזאת בלי לשנות את מובנו הכללי של המשפט ואת המסר שהוא מבקש להעביר.
על אף כל מאמצי, לא הצלחתי לשמור על החריזה של שורה ב' לכל אורך השיר, והחריג הוא דווקא הבית הראשון. מצד אחד, לא מצאתי שום תחליף למילים "על רדת יום", שהן בעצם תמצית השיר ובלעדיהן אין לו קיום. מצד שני, לא מצאתי חרוזים מספקים למילה "יום" ביתר בתי השיר ומשום כך בחרתי להשאיר את "יום" בבית הראשון ולשמור בעקביות על החריזה בכל שאר הבתים.
בבית שלפני האחרון יוצרת המילה grave קשר ברור בין כובד ראש לקברים. בעברית אין קשר מיידי כזה, וצריך היה למצוא דרך לרמז עליו בלי לאבד את המשקל והחריזה. מחוסר פיתרון טוב יותר, הסתפקתי בדברי המשורר במקור וויתרתי על הקונוטציה של כובד ראש וקבר.
*
בשיר "הוורד הדמשקי", בניגוד לקודמו, היתה עבודתי קלה יחסית. זהו שיר הנותן עצמו לתרגום לעברית ללא מאמצים יתרים. השורות קצרות, החריזה נוחה, וגם כשהיה צורך לשנות משהו פה ושם, השינוי היה קל, לא-מהותי, וביטא את משמעות הדברים גם אם לא בדייקנות גמורה. מבנה השיר המקורי הוא של ארבעה בתים – שמונה שורות וארבע שורות לסירוגין, ושורת סיום חורגת. מקצב השיר משתנה בין הבתים הארוכים לקצרים. כל המאפיינים האלה נשמרו גם בתרגום לעברית. כאן אין צורך להכביר מילים והסברים. קראו ושפטו בעצמכם:
| כוורד הדמשקי / סימון וסטל
כוורד הדמשקי שבגן, או כלבלוב עלי אילן, או כעדנת פרחי אביב, או בוקר צח ביום של זיו, או כצללים, או כחמה, כקיקיון שליונה, כך חוט חייו של האדם, נטווה, נמתח, נחתך ותם. הוורד נובל, נושרים העלים, הפרח דוהה, הבקרים כלים. נסים הצללים, השמש שוקע, הקיקיון יבש והאדם – גווע! כעשב מתחדש, צומח, או כסיפור חדש קולח, כעוף נודד שבא ליום, כטל פנינים בטרם חום, או כמו שעה או משך-זמן, או כמו שירת ברבור לבן, כך לאדם נשימתו, אם פה אם שם עד בוא מותו. קמל העשב, לסיפור נותר רק הד, פרח העוף, הטל היה לאד, קצרה השעה, לא ארוך הזמן קרוב למותו הברבור הלבן, תמו חיי האדם! |
LIKE TO THE DAMASK ROSE / Simon Watell
Like to the damask rose you see, Or like a blossom on a tree, Or like a dainty flow'r of May, Or like the morning of the day, Or like the sun, or like the shade, Or like the gourd that Jonas had, E'ne such is man whose thread is spun Drawn out and cut, and so is done. The rose withers, the blossom blasted, The flower fades, the morning hasteth, The sun sets, the shadow flies, The gourd consumes – the man he dies!
Like to the grass that's newly sprung, Or a tale that's new begun, Or like a bird that's here today, Or like the pearled dew of May, Or like an hour, or like a span, Or like the singing of a swan, E'ne man who lives by breath, Is here, now there, in life and death.
The grass withers, the tale is ended, The bird is flown, the dew's ascended, The hour is short, the span not long; The swan near death, Man's life is done! |
*
השיר שלהלן, "שחפים לבנים" של ייטס, מתאפיין בשורות ארוכות, מתמשכות, שכמיהה לבלתי אפשרי, משאלת לב והכרה בחוסר הסיכוי להגשמתה נשמעים לא רק בתוכנן אלא גם בצורתן. אריכות השורות משווה לשיר אופי זורם, אלגי, התואם את נושאו – השאיפה להיחלץ מכבלי הקסם הרעיל, הממית, של מלנכוליה רומנטית, לא אל מציאות יום-יומית, איתנה ויציבה, אלא אל עבר קסום, מיתי, נטול יציבות (קצף גלים, חופים אגדיים) ואל קיום חופשי, משוחרר מאימה ומצער. זו שאיפה שנועדה לכישלון מלכתחילה, והדובר מודע לכך. את כל אלה, הכמיהה עצורת הנשימה, המאבק להיחלץ, המשאלה נטולת הסיכויים, הכרחי להעביר מן המקור לתרגום, תוך שמירה על המסגרת המבנית של השיר (שורות ארוכות, משקל קבוע פחות או יותר).
חירות מסוימת נטלתי לי כבר בשורה הראשונה, כשקבעתי ש"הציפורים הלבנות" של המקור הן שחפים, אבל זו קביעה הגיונית, בהתחשב בתוכן השיר ובהיות השחף סמל של חופש ושחרור. כן הסבתי את "חופי הדנאים" שבמקור לחופי אגדות סתם. אלה הם שינויים קלי-ערך, לא מהותיים, התורמים למשקל ולאופי השיר בעברית.
The white birds / W. B. Yeats
I would that we were, my beloved, white birds on the foam of the sea!
We tire of the flame of the meteor, before it can fade and flee;
And the flame of the blue star of twilight, hung low on the rim of the sky,
Has awaked in our hearts, my beloved, a sadness that may not die.
A weariness comes from those dreamers, dew-dabbled, the lily and rose;
Ah, dream not of them, my beloved, the flame of the meteor that goes,
Or the flame of the blue star that lingers hung low in the fall of the dew;
For I would we were changed to white birds on the wandering foam: I and you!
I am haunted by numberless islands, and many a Danaan shore,
Where Time would surely forget us, and Sorrow come near us no more;
Soon far from the rose and the lily and fret of the flames would we be
Were we only white birds, my beloved, buoyed out on the foam of the sea!
שחפים לבנים/ ו. ב. ייטס תרגום: שלומית קדם
שחפים לבנים לו נהיה, אהובה, נישאים על קצף הים!
משלהוב מטאור הן ניעף, עוד בטרם יגווע, נעלם;
ורשף כוכב בין ערביים כחול, נמוך בשולי הרקיע,
בלבנו יעיר, אהובה, עצבות אל סופה לא נגיע.
מה נלאה מחולמים שקויי טל, חבצלת וורד הוזה;
די לחלום, אהובה, על כוכב הנופל וכבה,
ועל רשף כחול, מנצנץ, ברקיע טלול, ריחני;
שחפים לו נהיה, אהובה, על קצף גל, את ואני.
ירדפוני איים אין מספר, חופי אגדות מיני אז,
שם הזמן אותנו ישכח, הצער לשם לא יקרב.
מחבצלת וורד ואימת השלהבת נרחק, לא נשוב לעולם,
לו שחפים לבנים אך נהיה, אהובה, שחפים על קצף הים.
*
המאמר פורסם לראשונה בבלוג הבלשני "עברית וחיות אחרות" והוא מאמר המשך למאמר "האלכימיה של המילים".