עוד בימי קדם, כשבני האדם החלו לעבד מתכות, הם גילו את תהליכי העיבוד המכונים כעת בשמות חישול וחיסום ובהמשך גם את ההרפיה.
המתכות נוחות יותר לעיבוד כשהן מחוממות, אז ניתן לשנות את צורתן ואף את המצב הגבישי הפנימי שלהן ולהשיג בדרכים אלה ייצוב של החפץ והקניית תכונות של קשיות, אלסטיות, עמידות ועוד, לפי הדרוש למעבד ובמגבלות החומר המעובד.
חימום גוש המתכת ועיבודו המכני, מה שנהוג לכנות "להכות בברזל בעודו חם", הוא החישול. חימום המוצר המוגמר, החזקתו זמן מה בטמפרטורה גבוהה וקירורו באוויר או בנוזל קירור (מים או שמן), קירור מהיר או איטי, זו פעולת החיסום. לאחר החיסום מקובל לעשות גם הרפיה, לחמם מעט את המוצר המוגמר המחוסם ולתת לו להתקרר באיטיות.
מושגים אלה, החישול והחיסום, משמשים גם בצורה פיגורטיבית, כדי לתאר פעולות לחיזוק אופיים של בני אדם או מבנה חברתי וכדומה. לא פעם שמעתי וגם קראתי התבטאויות בהן אנשים בלבלו בין החישול ובין החיסום, לכן ראוי להבדיל בין המושגים.
אם כבר דנים במושגים אלה, ראוי להזכיר מעט מההיסטוריה שלהם. פעולת החיסום מתוארת באודיסאה של הומרוס, כשאודיסאוס וחבריו הכלואים במערה של הציקלופ מכינים את המוט שיתקעו בעינו היחידה. בכרוניקה של אחד המקדשים של אסיה הקטנה מתארים את תהליך החיסום של חרב עשויה מפלדת דמשק: "מחממים את הפלדה עד שתאיר כמו השמש הזורחת במדבר ואז מקררים אותה עד להשגת צבע ארגמני על ידי תקיעתה לתוך גוף של עבד. חיוניות העבד תעבור אל החרב." בימי הביניים סברו שאת קירור המתכת צריך לעשות בשתן של ג'ינג'י, אך גם לאחר שזנחו אמונה זו, עדיין החזיקו האנשים בכל מיני אמונות משונות – זמן רב הובילו האמריקאים מים מבריטניה לאמריקה בספינות, כי הם סברו שחיסום ראוי לשמו אפשר לבצע רק במים בריטיים…
החיסום אינו בלעדי למתכות, אפשר לחסם גם זכוכית.